מי זאת יולנדה הירש סופר

כל אחד מהקוראים שלי, רואה בי דמות אחרת.
הגיבורה, החזקה, המעזה, העוף המוזר.
ופתאום עלתה השאלה, מי זו יולנדה?.
בלי הפילטרים של הפייסבוק, הספרים או קשת המחשבות של כל מי שפגש אותי או שוחח איתי.
מי אני? אני חושבת שזו השאלה הכי קשה שאי פעם נשאלתי.
אז החלטתי לנסות לענות על השאלה הכל כך לגיטימית אבל הכל כך מפחידה.
אז אני חושבת שנתחיל בבסיס וזה דווקא: מאיפה הגיע השם יולנדה.
השם יולנדה היה שמה של סבתי מצד אימי. אני מודה שמאז ומתמיד שנאתי את השם הזה. סבתא יולנדה הייתה אישה מדהימה, חזקה, כזו שעמדה בכל מכשול בחיוך ובראש מורם. אבל בשורה התחתונה, היא סבלה כל כך הרבה, שהייתי בטוחה שכל האנרגיה, הגורל ההוא עבר אליי. אחרי לא מעט מחלות, כישלונות, דכאונות שקשה היה לצאת מהם, בבקשתה של אימי, פניתי לרב, שהגיע למסקנה שאני חייבת להוסיף שם, אבל לא רק להוסיף, אלא להפוך את השם הזה למוביל. ואכן שמי הנוסף הוא אלה.

אם חושבים על זה, ואין לי באמת ברירה אלא לחשוב על זה כעת. החיים שלי, מעולם לא היו פשוטים, רגועים. לא כילדה לא כנערה ובטח ובטח שלא כאישה. החיים שלי הם כמו רכבת הרים מהירה, עם פניות חדות, מדרונות תלולים ועליות לגבהים מטורפים.

אני מודה, אני מודה שככל שעליתי גבוה יותר, כך ידעתי שהנפילה תהיה קשה יותר.

אל תתבלבלו אפילו לא לרגע, אני אחד האנשים החזקים ביותר שקיימים. ולא, זה כלל לא בגלל שמדובר בפוסט לפייסבוק. אני באמת מאמינה, שלא הרבה נשים, אנשים, היו יכולים לעמוד על הרגליים, בגב זקוף וחיוך גם מבפנים וגם מבחוץ- היום אני אפילו מעבירה הרצאות בנושא סיפור חיי.

בגיל שלושים ושמונה, נשואה ואימא לשלושה ילדים ושתי כלבות, אני עדיין מרגישה בת שש עשרה. שתיים עשרה יום לגיל שמונה עשרה, בפגישה עיוורת, הכרתי את האיש שלי, אהבת חיי. הייתה תקופה קשה, עברנו משבר לא פשוט, אבל מה שחשוב שהיום אנחנו יחד. מאוהבים ומאושרים.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני כותבת.
תמיד כתבתי ותמיד אכתוב.

הפחד הכי גדול שלי, הוא להתבגר. לשכוח מההנאות הקטנות של החיים אלה שממלאות אותי בכל פעם מחדש. אלה שמזכירות לי שלא משנה מה עברת, בכל רגע הכול נתון לשינוי. ולהפוך להיות מקובעות. לכעוס על הילדים על טעויות שלבטח גם אני הייתי עושה בגילם, לא להבין אותם. להשתעמם מהחיים, ולחשוב ששיא היום שלי, הוא לשבת בסוף היום, מול הטלויזיה ולחשוב על הדברים שפספסתי, או מה יכולתי לעשות אחרת.
למדתי בדרך הקשה להאמין שהחיים הם כאן ועכשיו. וכל קמט, צילוליט או דילדול, הם מתנות, מן סימונים שמזכירים לי את הדרך.
יש לי שתי אחיות גדולות הראויות להערצה כל אחת בדרכה. אח גדול ושני אחים קטנים. טוב, הם לא כאלה קטנים. לכל אחד מהם, יש סיפור כל כך יפה, שיכולתי לכתוב סדרה שלמה.
אני מכורה לקריאה, לשירה, לכתיבה ולסיכונים. כל מיני סיכונים, אבל זה לפוסט אחר.
אני אדם מאוד מאמין. אני שומרת שבת, משמע לא מדליקה אור, את הנייד, אפילו לא שותה קפה, אם מכינים לי במכשיר התמי 4.
אין לי רישיון נהיגה והדבר שאני הכי מצטערת עליו הוא, שלא עשיתי צבא.
אני מנסה לחשוב איך מכניסים כל כך הרבה בפוסט אחד, וזה נראה לי לא אפשרי.

אבל בגדול, זו אני לטוב ולרע.
יולנדה ❤